מס הקריפטו של אילינוי בשיעור 0.2% מצית מלחמה משפטית מלאה בבית המשפט

איגוד הבלוקצ’יין ומועצת הקריפטו לחדשנות הגישו את התלונה ב-21 באוגוסט בבית המשפט המחוזי של מחוז סנגמון נגד מנהל מחלקת ההכנסות של אילינוי, דייוויד האריס, התובע הכללי קוואמה ראול, ותובע המדינה של מחוז סנגמון ג’ון מילהייזר. הם רוצים שהחוק למס על נכסים דיגיטליים (Digital Asset Tax Act) יוכרז כבלתי חוקי, וכן צווי מניעה זמניים וקבועים שיחסמו את האכיפה.

קבוצות קריפטו מכוונות למס שאין לו באמת מקביל

המאבק מתחיל באופן שבו אילינוי מחשבת את ההיטל. במקום למסות את רווח הלקוח, החוק גובה 0.2% מערכו של הנכס הדיגיטלי כאשר פעילויות מסוימות מתבצעות דרך ברוקר לנכסים דיגיטליים. בתלונה נטען שהמס יכול לחול אפילו כאשר לקוח “לא קונה דבר, לא מוכר דבר, לא מרוויח דבר, ולא מעביר בעלות.”

משמעות הדבר היא שהחלפת ביטקוין, העברתו בין חשבונות או תשלום לחברה שתשמור אותו במשמורת עשויים להפעיל את המס. בתלונה נטען שאילינוי התייחסה בעבר לנכסים דיגיטליים בדומה לנכסים פיננסיים אחרים לצורכי מס, כך שהכנסה או רווחי הון עשויים היו להיות חייבים במס, בעוד ששירות העסקה או המשמורת בדרך כלל נותר מחוץ לתחום. זה משתנה ב-1 בינואר.

הפער הזה נמצא בלב התיק. אילינוי אינה מטילה מס עסקה מקביל על מי שקונה מניות, מעביר כסף בין חשבונות אישיים, או מאחסן מזומן, זהב או ניירות ערך אצל בנק או ברוקר. התובעים טוענים שהמדינה למעשה ממסה את התשתיות (rails) המשמשות להחזקה או להעברה של ערך במקום את העסקה הכלכלית עצמה.

עסקת קריפטו אחת עלולה לפתוח תיבת פנדורה של מסים

הדברים מסתבכים עוד יותר כאשר פלטפורמה מבצעת כמה שירותים בו-זמנית. רכישת קריפטו יכולה לכלול בורסה, העברה לחשבון הלקוח ומשמורת מתמשכת מצד הפלטפורמה. בתלונה נטען שהחוק מעולם לא עונה בבירור האם רצף שגרתי כזה יוצר אירוע מס אחד, שניים או שלושה.

המשמורת יוצרת כאב ראש נוסף משום שאחסון מתרחש באופן רציף ולא חד-פעמי. לפי ההגשה, מדינת אילינוי אינה מסבירה האם שנה של משמורת נחשבת כאירוע חייב במס אחד, האם כל תקופת חיוב יוצרת אירוע נוסף, או האם יתרת חשבון משתנה מתחילה אירוע חדש. לפי התלונה, התשובה יכולה לשנות חשבונות מס “בסדרי גודל.”

החוק גם משאיר את התובעים תוהים כיצד בכלל מחושב “הערך” החייב במס של נכס. בתלונה נטען שהחוק אינו מציין האם הערכת השווי מתבצעת כאשר ניתנת ההוראה, כאשר ברוקר מבצע אותה או כאשר העסקה מתיישבת (settles) לבסוף.

כללי המיקום של אילינוי משאירים את הברוקרים עם תפוח האדמה הלוהט

בירור האם לקוח אכן נמצא באילינוי יוצר מלכודת נוספת. רשומות חשבון, כתובות דואר, כתובות IP ומידע נוסף יכולים ליצור חזקה שלפיה הלקוח נמצא בתוך המדינה. לאחר מכן הברוקר צריך להוכיח אחרת, ולפי ההגשה נתונים סותרים יכולים להשאיר פלטפורמות מנחשות.

לניחושים הללו יש השלכות חמורות. בתלונה נטען שברוקרים חשופים לעונשים אזרחיים ופליליים אם יטעו בציות, בעוד שחברות כבר שורפות כסף על עורכי דין, יועצי מס ושינויים במערכות עוד לפני מועד הכניסה לתוקף. התובעים אומרים שחלק מהחברות עשויות בסופו של דבר לחסום לקוחות שעלולים להיות באילינוי במקום להמר על אחריות פלילית בדרגת פשע.

חוק בן 1,624 עמודים מטעין את העימות החוקתי

הקבוצות תוקפות גם את האופן שבו המס הפך לחוק. הצעת חוק הסנאט 3019 התחילה כאמצעי בן שני עמודים בנושא מימון חקלאי, לפני שתיקונים מ-31 במאי ניפחו אותה לחבילה רחבת היקף בת 1,624 עמודים המכסה נושאים רבים. חוק מס הנכסים הדיגיטליים היווה פחות מ-20 עמודים מהצעת החוק המוגמרת. התביעה האחרונה מגיעה בעקבות התביעה שיזם ה-Digital Chamber נגד אילינוי ביולי.

לפי התלונה, המחוקקים נתנו לציבור בערך שעה של התראה על דיוני ועדה לפני שהחקיקה עברה בשני הבתים בתוך 24 שעות. התובעים טוענים שהתהליך הפר את דרישות החוקה של אילינוי, ובמקביל יצר חוק שהחובות הבסיסיות שבו נותרות עמומות למרות אכיפה המגובה בעבירות פשע.

התביעה טוענת גם שהמס מפר את חוק חופש המס על האינטרנט הפדרלי (Internet Tax Freedom Act) בכך שהוא מפלה מסחר אלקטרוני, מתנגש עם סעיף המסחר הרדום (dormant Commerce Clause), ומפר הגנות של הליך הוגן (due process) ברמה המדינתית והפדרלית. הקבוצות מעלות גם את סעיף האחידות של אילינוי (Illinois Uniformity Clause) וטענות לגבי הליך החקיקה. הן אומרות שכל אחד מן הפגמים הללו לבדו יכול להספיק כדי להפיל את החוק.

העימות המיידי הוא האם אילינוי תוכל להתחיל לאכוף את המס ב-1 בינואר. איגוד הבלוקצ’יין ומועצת הקריפטו לחדשנות רוצים שבית המשפט יחסום את האכיפה לפני שעסקים יידרשו להירשם ולהתחיל לגבות, ולהפוך את ארבעת החודשים הבאים למבחן האם מדינה אחת יכולה להטיל מס מיוחד על פעילות פיננסית רק משום שהיא מתרחשת באמצעות נכסים דיגיטליים.